| עפ"י פארנל (1996) במהלך פגישות עיבוד EMDR, מטופלים חווים לעתים קרובות תחושה ספונטנית של סליחה כלפי עצמם או מישהו שפגע בהם בעבר. סליחה זו מופיעה באופן אורגני כאשר המטופלים סומכים על עצמם, להרגיש ולעבד את רגשות הכעס, העצב והבגידה שלהם. כתוצאה מכך, מטופלים תופסים באופן אובייקטיבי אירועים טראומטיים מהעבר ללא המטען הרגשי הישן. האדם "רואה" את כל חלקי הסיטואציה, כולל תפקידו שלו, כאילו הוא צופה מלמעלה, ומרגיש חלק משלם גדול יותר שאינו אישי; נתפס "סדר גדול יותר". סליחה זו מתעוררת לעתים קרובות כאשר מטופלים מבינים כי סליחה היא לא שכחה. לאחר מכן, הם מסוגלים לשחרר את העבר כפי שהוא הוחזק בגופם ובמוחם. כאשר מטופלים מכירים בכך שהחזקת רגשות כעס היא פוגענית, הם יכולים לשחרר את רגשותיהם ולהיות שלווים. יחד עם זאת, סליחה עשויה להתעורר או לא להתעורר עבור מישהו שנפגע. כאשר תחושת הסליחה מתעוררת באופן ספונטני, נראה שהיא באה כחסד, המברך את מי שחווה אותה. פרנסין שפירו (2018) מדברת על כך שבמהלך עיבוד של פגיעות מיניות, המטופלת עוברת בדר"כ דרך מגוון רגשות ושלבי החלמה. החומר המוכחש או הדיסוציאטיבי יכול להפוך לרגשות אשמה ובושה, ואז לזעם, כעס, עצבות ולבסוף קבלה ואולי מחילה. שלב העצב יכול לקרות לפני, במשך ואחרי הזעם או הכעס. בעוד שהכעס יכול להיות הרגש הדומיננטי, העצבות שמתחת צריכה אף היא להיות טרגט לעיבוד. יש מטפלים שמאמינים שהמטופל צריך להיות בקשר עם הכעס שלו לגבי ההתעללות ושזה צעד של העצמה להמשיך ולטרגט את הזעם או הכעס, ולהציע להביע אותם ורבלית. הזמנה זו בדרך כלל מאפשרת למטופל להיות במגע עם הרגש ולייצר הצהרה של עצמאות שמבססת את הגבולות האישיים שלו. אחרי שהמטופל עבד את הזעם, ייתכן ויחווה רמה פחות מפריעה של כעס, שיכולה להיות שלב סיום מתאים ובריא עבורו, לפחות בנקודה זו בחייו. זה אפשרי, שהמטופל יוכל לעבור לשלב של קבלה שקטה. בנוסף, המטופל יכול להזכר באופן ספונטני באספקטים מסוימים של הסטורית הפוגע שתורמת לתחושה האותנטית של סליחה. לדוגמא "שאמא גם עברה פגיעה מינית" או התעללו באבא". הכרה כזו יכולה לעזור למטופל לזהות קומפולסיה חוזרת או דיסוציאציה שמסבירה למה ההורה פגע בו. זה בתורו יכול להאיץ תחושת חמלה לפוגע ותחושת סליחה שמתעלה על הפגיעה ונותנת למטופל תחושה עמוקה של סליחה. פרנסין מדגישה שאם שלב הכעס לא מתפתח לסליחה, כנראה שהמעבר הזה עדיין לא מתאים למטופלת. בכל מקרה, על המטפל להבחין בין זעם לא פונקציונלי וכעס מתאים. עם עיבוד EMDR, האלימות והכאוס האישי של הזעם יכול ללהשתנות לרמה מתאימה של כעס מוצדק שמופנה החוצה אל הפוגע ולא מזין יותר את הרגשות הלא פוסקים של כאב ופחד. EMDR היא גישה ממוקדת מטופל, שמאפשרת למטופל לעבד מידע מתאים לבריאות ואינטגרציה. אם המטופל לא מעבד את הכעס שלו אחרי שמתמלל אותו בשינוי רציף תוך כדי סטים של גירוי בילטרלי, צריך להסתכל על הכעס כצליל אקולוגי ויש לעשות אינסטלציה של קוגניציה חיובית מתאימה. המטופל צריך לעשות אינטגרציה לרמת המידע הזו ע"י הצבת גבולות עם חברי המשפחה וע"י שיחות מתאימות ו/או אפילו עימותים. חבל שהמטופל ישאר תקוע בכעס שלו פשוט בגלל שהמטפל מרגיש שסליחה לפוגע היא מתאימה, ולכן יסגור את עיבוד הEMDR לפני הזמן. חשוב לזכור שעיבוד לא מעלים שום דבר שהוא בריא או מתאים אקולוגית למטופל. אם המטופל עובר לסליחה, זה לא אומר שהוא שכח את ההתעללות או מוחל על התנהגות הפוגע. במקום זאת, הגעה לסליחה עשויה להביא לתחושה חזקה של העצמה והתחדשות עצמית, תחושה שהקרבנות כבר לא מגדירה את האני. לרוע המזל, חלק מהמטפלים אומרים לקרבנות שזה הכרחי לסלוח לפוגעים שלהם כדי להחלים לגמרי. התעקשות שהמטופל ישיג את השלב הזה של קבלה יכול להיות טראומטי בעצמו, מאחר והוא מתקשה להגיע לזה. מאחר וסליחה לא יכולה להגיע בכוח או בביקורת, על מטפל הEMDR לאפשר לזה לעלות ספונטנית כשזה מתאים. נחזור למטופלת - במהלך הפגישה עלתה חמלה וקבלה של עצמה, כשאחרי ה7.10 הבינה שהיא חייבת לשמור על עצמה, נחשפה פחות לחדשות, ולמרות שחברותיה לעבודה ביקרו אותה על כך, היא הבינה שצריכה לשמור על עצמה, ולעשות לעצמה טוב. בנוסף, היא יכלה לראות כיצד ההתנהגות שלה בילדות הייתה תוצאה של רגישות תחושתית ורגשית חזקה, ולסלוח לעצמה - הילדה שלא ידעה איך לבטא את המצוקה שחשה, בבית כאוטי ואלים. במפגש עלו גם גועל ותחושת אפסיות, בצד חולשה וחוסר בטחון. בסיום המפגש (הלא גמור) כששאלתי עם מה היא יוצאת היא ענתה: "עכשיו אני יכולה לגלות חמלה ולסלוח לעצמי, אבל אני לא יכולה לסלוח למי שגרם לאלימות ולכאוס בבית". עבדתי עם מטופלת אחרת על הכעס שלה על הוריה, שלא ראו, שלא הבינו, שלא שמרו עליה כשהייתה קטנה. ביחד עם הפגיעה הקשה נצרבו גם האמונות השליליות "לא רואים אותי", "לאף אחד לא אכפת ממני", "אני לבד" ותחושת חוסר אונים קשה. עבדנו על הכעס והNC "אני לא משמעותית", ובעיבוד עלה הרבה בכי, כעס ואכזבה. בסוף המפגש הזה הייתה מסוגלת לשתף את הוריה בתחושות שלה, ממקום פחות מתריס, והם הביעו צער, עצב וקושי. במפגש האחרון היא שתפה כמה השיחה עם ההורים הייתה משמעותית, בפרט כשלקחו אחריות על הכשלון שלהם לשמור עליה, ושהיא מרגישה שהיא יכולה עכשיו לסלוח להם, ולהפנות את הכעס לאדם האמיתי שפגע בה. לסיכום, כפי שגם פארנל וגם פרנסין שפירו למדו אותנו, רק דרך עבודה על אותם רגשות שליליים הנוצרים תוך כדי החוויה הטראומטית, ונצרבים בתודעה, נוכל לסייע למטופלים שלנו להגיע באופן "ספונטני" לחמלה, מחילה וסליחה כלפי עצמם, כלפי ההתנהגות שלהם, ואולי בהמשך גם לגבי אלה שפגעו בהם. |
